ראיון עם טניה מן: עובדת סוציאלית ברילוקיישן לארה”ב

“מרגע קבלת ההחלטה וקבלת תשובה חיובית מהמעסיק בארה”ב, ועד שנחתנו בשדה התעופה בסן פרנסיסקו, עבר חודש וחצי”, כך פותחת את השיחה בינינו טניה מן.  רק לפני פחות מ-5 שנים הם היו עוד משפחה חיפאית רגילה: אבא דני, מהנדס מכונות בחברה אמריקאית, אמא טניה, עו”ס בהכשרתה, קצינת מבחן לנוער במקצועה ושתי בנות בגילאי בית ספר יסודי.

“לא תכננו את המעבר בכלל”, ממשיכה מן. “באותה תקופה רק קנינו דירה חדשה ויפה אותה שיפצנו לפי טעמנו, בתכנון היה טיול בת המצווה של הבת הגדולה לאיטליה. מה ששבר את השגרה היה שבאופן מפתיע קיבלנו הודעה על זכייה ב-‘גרין קארד’ (מילאנו אותו בפעם הראשונה בחיינו ובלי באמת להתכוון לשום דבר), ואת ההצעה לדני להתראיין לתפקיד בארה”ב. צירוף מקרים כזה גרם לנו לחשוב שאולי יש פה הזדמנות מיוחדת שלא מקבלים כל יום. דני נכנס לתהליך סינון ובסופו של דבר התקבל לתפקיד. כאמור, מרגע שחתם על החוזה ועד רגע הנחיתה בקליפורניה עבר בדיוק חודש וחצי וכמובן זו הייתה תקופה לא פשוטה שנעה בין פרידות ודמעות לריצות, סידורים, דאגות ולחצים”. 

הרגשתם שאתם מוכנים?

“ברור שהיו מלא התלבטויות, דיונים בבית – ביננו עם הבנות, ועם ההורים שמאוד התקשו לקבל את ההחלטה שלנו. עבורי זה היה הרבה יותר מורכב מאשר שהיה לדני וכרוך בהחלטה לא פשוטה לעזוב את ההורים שלי ולהרחיק את הילדות מהמשפחה שגדלו בחיק המשפחה, החלטה מאוד קשה רגשית. עם זאת, בתוכי הרגשתי שבסופו של דבר, אם נעבור, אנחנו מעניקים לבנות שלנו הזדמנות ענקית לפתוח את האופקים אל העולם הגדול, לחוות חוויה מעשירה ומפתחת שאין כמוה וכל זה בתנאים נוחים בסה”כ”.

“היה גם משהו נוסף שגרם לי להסכים למעבר: כבר תקופה שחשתי שחיקה במקום עבודתי והרגשתי שהגיע הזמן לשינוי משמעותי”, היא ממשיכה. “בגיל 40 זה קורה להרבה אנשים, אבל כמובן הרגשתי שזה משהו שקורה רק לי. אהבתי מאוד את העבודה ועד היום יש בי חלקים שמתגעגעים לעשייה הזו ולאנשים המדהימים שעבדתי אתם. עד היום, כשאנחנו מגיעים לארץ, אני משתדלת לבקר במשרד שלי (מלבד תקופת הקורונה כמובן). אני מרגישה קרבה גדולה והערכה גדולה לצוות שלי שם”. 

ומה עם הבנות?

“הגדולה התנגדה למעבר באופן נחרץ. היא הייתה כבר גדולה מספיק כדי לקלוט את כל המורכבות – הפרידה מתחושת הביטחון והטוב מבחינתה, מהחברים הטובים שגדלה איתם, מהמשפחה החמה. הצורך בהשתלבות במקום שהיא לא מכירה ולא בחרה להגיע אליו, השפה, בית הספר, חברים ועוד. למזלנו, היא לא הסתירה את הרגשות ושיתפה אותנו ברצף, דיברה ובכתה על הכל. וזה היה הדבר הנכון עבורה, כי זה איפשר לה להגיע לקליפורניה מוכנה יותר רגשית ואחרי שעיבדה את הרגשות שהציפו אותה. הקטנה הייתה צעירה מכדי להבין את המורכבות וקיבלה את המעבר כאתגר מסקרן. כיום היא קוראת לעצמה California girl לכל דבר”.

זה היה קשה לעזוב את המשפחה ואת החברים? 

“זה קשה לנו עד היום. שנינו באים ממשפחות שמאוד מעורבות בחיינו. יש לנו קבוצת חברים ש-“גדלנו” יחד: למדנו, התחתנו ,גידלנו את הילדים, שמחנו ובכינו יחד. אלה חברים שהם משפחה. לחזור אליהם – זה תמיד לחזור הביתה כאילו שמעולם לא נפרדנו, זה המקום הכי חם בלב. אבל קיבלנו את ההחלטה עבור המשפחה שלנו ובחרנו לעמוד מאחורי ההחלטה הזו כמשפחה, יחד”. 

מה התהליך הלוגיסטי כשמתכננים רילוקיישן? 

“תהליך הרילוקיישן זה תהליך מובנה ומסודר. אני מניחה שכך זה בכל חברה המשתמשת בכלי הזה לגיוס עובדים. החברה היא זו שמארגנת ומממנת את עלויות המעבר עבור המשפחה, העלות נרשמת לסך ההכנסה השנתית של העובד שהוא משלם רק את סכום המס כאילו היה מקבל את ההטבה הזו כחלק מהמשכורת. קיבלנו מכולה וחברת הובלות שארזה לנו את הבית. ללא ספק, ההכוונה והייעוץ עזרו לנו מאוד בתהליך. אני מניחה שבמקרה שלנו הדברים זרמו מצוין, אבל לא תמיד ולא אצל כולם זה כך. אני חושבת שעיקר ההתעסקות היתה בפרידות , או לפחות כך אני זוכרת עכשיו. עיקר הקושי היה רגשי מבחינתנו. העייפות הפיזית מהריצות והסידורים הפכה משנית לגמרי.”

והנה נחת המטוס בקליפורניה. שש בבוקר – מה הלאה? 

“עוברים Immigration, כולל Agricultural (תהליך הכנסת בע”ח לארה”ב) עבור החתול שהבאנו אתנו מהארץ, מקבלים את 8 המזוודות, רכב שכור ענקי (כדי שיכנסו כל המזוודות) ונוסעים למגורים שהחברה סיפקה לנו לתחילת הדרך כאן. זהו, מתחילים לבנות את החיים במקום החדש, מחדש. בטוח לא מאפס, אבל לגמרי מחדש”.

“חשוב לומר, שהמעטפת של ‘חבילת רילוקיישן’ מאוד עוזרת גם פה: יש יועץ שמלווה את המשפחה בסידורים הראשונים: ביטוח לאומי, בנק, קופת החולים, חיפוש בית וכל מה שצריך. אבל הקצב שלנו היה יותר גבוה מזה של המלווה שלנו ומתוך בחירה הרבה עשינו לבד, למדנו תוך כדי התהליך. למשל, התחלנו להכיר את האזור כדי לקבל החלטה איפה להתמקם, תוך דגש על בתי ספר טובים (public schools).

“אם רוצים בתי ספר טובים, צריך בית בשכונה טובה, שם השכירות היא גבוהה מאוד. אנחנו בסופו של דבר בחרנו בשכונה שאנחנו מאוד אוהבים Cambrian Park בסאן חוזה. סן חוזה נחשבת לעיר הבירה של עמק הסיליקון, אם כי פחות מוכרת בארץ בהשוואה לסן פרנסיסקו. אנחנו מאוד אוהבים את האזור הירוק והיפה שלנו. לפני כמעט שנתיים (ממש לפני קורונה), קנינו פה בית. חוץ מזה, קליפורניה מדהימה ביופייה, כך שגם בלי להוציא כסף על כרטיסי טיסה לכל המשפחה, אפשר ליהנות מהרבה יופי וכיף. כבר טיילנו מלא ונמשיך לחקור ולהכיר את ארה”ב”.

היה לכם חשוב שיהיו ישראלים בסביבה?

“ללא ספק. היה לנו חשוב שלבנות יהיה עם מי לתקשר. אנחנו מבוגרים, אם בא לי להיפגש עם חברים מהארץ שגרים באזור אני עולה לרכב ונוסעת רבע שעה-שעה ומבלה איתם. אצל ילדים זה לא ככה – חשוב שיהיה משהו מוכר בסביבה המיידית כדי להקל על ההסתגלות. באופן כללי הדאגה הגדולה שלנו הייתה על הילדות: איך יקבלו אותן בבית ספר, האם ימצאו חברות ואיך הצוות יתייחס אליהן. אבל לשמחתנו הרבה לא היה אף יום אחד שהבנות אמרו “אמא, אני לא רוצה ללכת לבית ספר”. עם יד על הלב, אני יכולה לומר שאני מאוד מעריכה את היחס שהבנות קיבלו בבתי הספר – הן מצד הילדים והן מצד אנשי הצוות. בהתחלה התנדבתי בבית ספר של הקטנה כדי לראות איך שם – ולמדתי להכיר את הצוות וחלק מהילדים והאמהות. כל הזמן הייתה אווירה של נועם, ללא צעקות, של דיבור מכבד, של התעניינות כנה בכל ילד וסבלנות לקשיים שלו במידה ויש כאלו. יש הרבה למידה חווייתית ופעולות העשרה, חצר ענקית, דשא ומגרשי ספורט בגודל של פארק עירוני בארץ, מחשוב ברמה הכי גבוה שאפשר ועוד המון דברים שיותר מתאפשרים כאן”.

ואיך מסתדרים עם כל הבירוקרטיה?

“ליווי מטעם החברה עזר בימים הראשונים וגם הייעוץ של ישראלים שהכרנו פה. הייתה מישהי שראתה את הפוסט שלי בקבוצת ישראלים בעמק הסיליקון ומיד הזמינה אותנו להגיע לארוחת ערב אחרי שננחת פה. וכך עשינו. עד היום אנחנו חברים טובים של המשפחה הזו. חברים פה הופכים למשפחה כי כולנו או רובנו פה בלי ההורים, אז עזרה הדדית היא שם המשחק. וכמובן, השתמשנו בהרבה עזרה וייעוץ מהחברים בנוגע לאיך להסתדר. כיום מי שמגיע חדש – גם אנחנו מנסים לסייע ומכל הלב”. 

מה הכי חשוב לעשות כמה שיותר מהר אחרי ההגעה?

“ההחלטות הראשונות הן חשובות: להתמקם באזור שהוא טוב, אבל עדיין לעמוד מסגרת התקציב של משכורת בדרגה של מתחילים בעמק הסיליקון. מי שמגיע מהארץ בד”כ אינו מגיע עם משכורת מאוד גבוהה במושגים של ארה”ב. אנחנו הרגשנו בהתחלה צורך לחשב כל דבר כדי לא לחרוג מהתקציב ועדיין לחיות טוב ולהנות ממה שהמקום מציע. הרי האפשרויות פה אינסופיות – ועדיין צריך להיות זהיר כדי לא להיגרר לחריגות כלכליות ולכל ההשלכות שלהן.”

יוקר המחייה מורגש?

“בצורה מאוד משמעותית. אנחנו חיים באזור היקר ביותר בארה”ב, בטח בין היקרים בעולם. הכל יקר, אבל בעיקר ההוצאה על הדיור. משכורת של מטפלת לילד יכולה להגיע לרמה של משכורת מהנדס מתחיל. וזו הסיבה שאמהות לילדים צעירים לא פעם בעלות השכלה גבוהה ומקצועות טובים, בוחרות להישאר בבית או לעבוד מהבית במשרה חלקית כדי להשקיע בילדים.”

מתי התקבלה ההחלטה להישאר?

“שנה אחרי כבר קיבלנו את הגרין קארד. באותה התקופה הבנות כבר עברו לדבר ביניהן אנגלית שוטפת והבנו שאנחנו נישאר כאן. לגבי הנושא הביורוקרטי היו הרבה קשיים בצד הישראלי – כי אין בארץ את חוק החתימה האלקטרונית , מה שהקשה מאוד על הרבה דברים בשלט רחוק. אני חושבת שתקופת הקורונה קצת שיפרה את המצב, אבל עדיין אנחנו נתקלים בהרבה קשיים מול הבנקים והרשויות בארץ. זה נושא שמעורר דיונים רבים, כיוון שישראל נחשבת למדינה מתקדמת, אבל בפועל יש הרבה סיבוכים עקב מערכות שלא מפותחות כפי שהיה רצוי”.

אז איך חיי הקהילה? שונים מישראל?

“תמיד חשבתי שהחום, הפתיחות העזרה ההדדית – זה משהו שמאפיין בעיקר את הישראלים, אבל לנו הזדמן להכיר אנשים מכל המוצאים שפתחו את הלב ואת הבית לבנות שלנו בצורה הכי חמה שאפשר ולא ציפינו לה בכלל. אם זה להזמין אותן למסעדות, הופעות או פארקים מבלי להסכים לקחת מאיתנו כסף. בהתחלה הרגשתי מאוד לא נעים, אבל היום גם אני מארחת, מסיעה ומזמינה בתענוג רב. הקהילה הישראלית פה מדהימה: אנשים מוכשרים, אינטליגנטיים ברמות הכי גבוהות, אבל גם אנשים טובים שתמיד מוכנים לעזור. אני חושבת שאנחנו היינו ברי מזל לנחות במקום הזה. 

“בנוסף הכרנו גם קהילה גדולה של יהודים יוצא חבר העמים ,המתגוררים כאן שנים רבות. זו קהילה מאוד איכותית ברובה. אנחנו זכינו לחגוג פה גם את החגים היהודים וגם חלק מהחגים (הלא דתיים) של ארה”ב כמו: Halloween, Thanksgiving, New Year ואת חג המולד אנחנו מנצלים לטיולי סקי”.

איזו עצה את יכולה לתת לישראלים שמתכננים רילוקישן? מה הקשיים שחוויתם בעצמכם?

“קודם כל – חשוב להבין שמדובר באתגר רגשי. אין ספק, חבילת רילוקיישן והליווי מאוד עוזרים, אבל עדיין אתם יורדים בסטטוס החברתי, אתם מגיעים חדשים למקום שהוא מאוד תחרותי ושופע באנשים משכילים. יש פה הרבה מאוד כסף ויוקרה ועל כל זה מתחרים. אתה צריך למצוא את המקום שלך, עם ניסיון החיים שאתה מביא איתך, אבל גם תוך למידה של קודים חברתיים חדשים והמצאה עצמית מחדש. יש דברים שעובדים די טוב בארץ, אבל בכלל לא עובדים פה”.

אז איך עושים את זה?

“אני מרגישה שאנשים כאן משתנים מעט כי הסביבה משפיעה ומשנה: על חלק יותר ועל חלק פחות”, משתפת מן. “תהליך ההסתגלות הוא לא מיידי ולוקח זמן, ויש רגעים של עייפות ותחושת לבד.”

“יש דברים שאפשר להתכונן אליהם מראש: למשל, למי שמגיע לכאן הייתי ממליצה לחשב טוב את רמת ההכנסה הצפויה מול ההוצאות הצפויות. בזכות כל הפורומים והקבוצות של ישראלים ברילוקיישן, תמיד יש את מי לשאול ויש הכל באינטרנט – כי ידע זה כוח”, מסביר מן. “חשוב לזכור שאנשים מגיעים לכאן כדי לשפר את איכות החיים וזה קורה להם. אבל נושא הגעגועים לבית הילדות תמיד ילווה, גם כשהבית הוא כבר פה. המזל הוא שיש את ההזדמנות לראות את המשפחה באמצעות המסכים, ועדיין החיבוק חסר מאוד מאוד. יש פה אוכל ישראלי, מסעדות ישראליות – לא בכמות של ניו יורק, אבל יש. יש פה גם אוכל רוסי, שרלוונטי עבורי בתור אחת שעלתה לארץ בגיל 16.5. יש חנויות נוסטלגיה כמו בארץ. בכללי יש תחושה שיש כאן מקום לכל תרבות, אבל יחד זה מייצר איזה מתכון חדש של התרבויות האלה עם ניחוח קצת אחר, כנראה מעודן יותר”.

“אבל חוץ מזה, אנחנו חיים באקלים הכי קרוב למושלם, באזור מדהים ביופיו עם אפשרויות אינסופיות להתפתחות”, מסכמת מן. “באופן מטפורי אני תמיד משווה את כור ההיתוך שפה לטבע של קליפורניה : יש כאן עצי דקל, סברס, סקוויה, עצי אשוח, עצים טרופיים שגדלים זה בצד זה ומשגשגים באופן מדהים ביותר. כך גם האנשים: לכולם יש את המקום המיוחד שלהם פה, אבל תהליך מציאת המקום לוקח זמן ומאמץ”.